<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הפטירה</h1>
<h2>דף כח.</h2>
באבל רבתי [פ"א] תניא הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, אין קושרין את לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו, ואין שומטין את הכר מתחתיו ואין נותנין אותו לא ע"ג החול ולא ע"ג חרסית ולא על גבי אדמה, ואין נותנין על כרסו לא קערה ולא מגרפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר מלח, ואין משמיעין עליו עירות ואין שוכרין עליו חלילין ומקוננות, ואין מעמצין את עיניו עד שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת נפש ה"ז שופך דמים. (שבת קנ"א ב') ת"ר המעמץ עם יציאת נשמה ה"ז שופך דמים משל לנר שהיתה כבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה. ואין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, ואין מכניסין עמו ארון לבית עד שעה שימות, כללו של דבר כל שהוא משום עסקי המת אין עושין לו עד שתצא נפשו. ואין פותחין בצדוק הדין על המת עד שתצא נפשו.
והתם (אבל פ"ח) תניא אין מבטלין דברי תורה עד שתצא נשמתו של מת, שכל הימים שהיה שמעון בנו של ר"ע חולה לא ביטל מבית מדרשו אלא פוקדו ביד שלוחו. בא הראשון ואמר לו נטען אמר להם שאלו, בא השני וא"ל הכביד החזירן לתלמוד תורה, בא השלישי ואמר לו גוסס אמר להם שאלו, בא הרביעי וא"ל השלים, עמד וחלץ תפליו וקרע את בגדיו, אמר להם אחנא בית ישראל שמעו עד כאן היינו חייבים בת"ת מכאן ואילך אני ואתם חייבים בכבודו של מת.
תנו רבנן (מ"ק כ"ח א') מת פתאום זו היא מיתה חטופה, חלה יום אחד ומת זו היא מיתה דחופה, ר' חנינא בן גמליאל אומר זו היא מיתת מגפה שנאמר בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וכתיב ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב, שני ימים ומת זו היא מיתה דחויה, שלשה ימים ומת זו היא מיתת גערה, ארבעה ימים ומת זו היא מיתת נזיפה, חמשה ימים ומת זו היא מיתת כל אדם. נוסחא אחרינא באבל רבתי לארבעה וחמשה דחופה, לששה מיתה האמורה בתורה, לשבעה מיתה של חיבה, יתר מכאן ביסורין. בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת. חמשים ושתים זו היא מיתתו של שמואל הרמתי. ששים זו מיתת כל אדם, אמר מר זוטרא מאי קראה תבוא בכלח אלי קבר בכל"ח בגמטריא הכי הוו. שבעים שיבה, שמונים גבורה שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. אמר רבא מחמשים ועד ששים זו היא מיתת כרת. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר זקן שאכל חלב או שחלל את השבת מי מודיענו שמת בהכרת, אלא המת לשלשה מת בהכרת, לארבעה וחמשה מיתה דחופה, לששה מיתה האמורה בתורה, לשבעה מיתה של חיבה, ויתר מכאן ביסורין. ר' יהודא אומר חסידים הראשונים היו מתיסרין לפני מיתתן בחולי מעים כעשרה כעשרים יום בשביל למרק את הכל כדי שיבואו זכאים לעתיד לבא שנאמר מצרף לכסף וכור לזהב וכו'. רב הונא נח נפשיה פתאום הוו קא דייגי רבנן עליה, תנא להו זוגא דרבנן דמן הדייב לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות זו היא מיתת נשיקה.
(כתובות ק"ג ב') תניא כשחלה רבי נכנס ר' חייא לבקרו ומצאו בוכה א"ל רבי מפני מה אתה בוכה והתניא מת מתוך השחוק סימן יפה לו מתוך הבכי סימן רע לו, פניו כלפי העם סימן יפה לו כלפי הכותל סימן רע לו, פניו למעלה סימן יפה לו למטה סימן רע לו, פניו צהובין סימן יפה לו ירוקין סימן רע לו, פניו שמחין סימן יפה לו עצובין סימן רע לו, מת בע"ש סימן יפה לו במוצאי שבת סימן רע לו, בערב יום הכפורים סימן רע לו, במוצאי יום הכפורים סימן יפה לו, מת בחולי מעים סימן יפה לו מפני שרובן של צדיקים מתים בחולי מעים, א"ל אנא אתורה ואמצות קא בכינא.
